לא התכוונתי להקים מפעל גרנולה. זה פשוט קרה. קודם קליתי בעצמי, בבית, את הגרנולה שלי, אחר כך נכנסו שכנים וחברים שהריחו. תמיד מריחים את הגרנולה שלי, מרחוק ומקרוב.
אחר כך קליתי לחברים ולשכנים, ולפני שהבנתי מה קורה בדיוק, כתבו עלי בעיתון ומצאתי את עצמי מחפשת מקום מתאים לייצור, מחפשת תנורי קלייה מקצועיים ומייצרת גרנולה לחנויות, לרשתות יוגורט, קפה וגלידה, לחברות היי-טק ואפילו לבתי מלון.
אז וגם עכשיו, בבית ובמפעל, אני נמצאת בחיפוש מתמיד אחר נקודת הפריכות האולטימטיבית. עד כמה אפשר לקלות גרנולה מבלי לפגוע בטעמה או לשרוף אותה, חלילה? איך אפשר להביא את חוויית הפצפוץ והקראנצ'יות לשיא?
ואפילו אחרי שמצאתי את הנקודה הזאת, את פסגת הקראנץ', לא הפסקתי לחפש אחרי נקודה טובה יותר.

היום, אני כבר קולה את הגרנולה שלי בתנורי גרנולה מיוחדים.

מתי הגרנולה מוכנה, אתם שואלים? מתי אני מוציאה אותה מהתנור? כשאנשים מחוץ למפעל מתחילים להתדפק על הדלת כדי לטעום עוד ועוד מהריח הקינמוני המכשף הזה, כשאפילו הם כבר לא בטוחים האם זו תשוקה לגרנולה שהם חשים, או פשוט אושר מוחלט.

ואז אני מוציאה את הגרנולה מהתנור. אני קוראת לרגע הזה "שלב הפריכות המרבית".