יום אחד, כמו שאני מוציאה מהתנור עוד מגש מהקינמוני המהביל הזה, שעולה על גדותיו באגוזים ועוד הפתעות, הלכתי לחפש אריזה יפה. משהו שישמח חברה עצובה, שיעשה לה בוקר בריא ונעים וטעים טעים. משהו שיעזור לי להניח על השולחן שלה את כמה שאני אוהבת אותה.

ואז הבנתי. הבנתי שאני כבר לא קולה גרנולה רק לעצמי. שהגרנולה של מרב היא כבר לא רק של מרב, אלא של הרבה הרבה אחרים. לא היה אז מפעל או תנורים מקצועיים. לא היו טעמים מקוריים ואריזות מפונפנות, לא היו הזמנות מרשתות יוגורט ובתי מלון.

 

אבל שם נולדה הגרנולה של מרב.

 

ומאז אני קולה וטועמת, אורזת ושולחת, מפתחת ומשלבת ושוב טועמת ומנסה שוב ושוב, מחפשת את נקודת הפריכות המרבית - ובודקת כמה גודיז בדיוק אפשר להכניס לקופסה אחת בלי שהיא תהפוך לאריזת פיצוחים.

לפעמים אני אפילו שרה לגרנולה שלי, אבל בשקט, כדי לא להפריע לה.

וחולמת. חולמת שהגרנולה הזו תעשה עבורכם את מה שהיא עושה עבורי, אחרי אימוני ספורט, בבקרים של עצלות ואפילו בערב, מול סדרה, במקום פופקורן.

אני חולמת שטעם הבריאות המכשפת הביתי הזה ימשיך להגיע לעוד ועוד שולחנות, לעוד ועוד בתים, לעוד ועוד בקרים מאושרים, לאנשים ונשים, לילדים והורים, לספורטאים ולמי שתכף יתחיל לעשות ספורט, אפילו אליכם הביתה.

במיוחד אליכם.

איך נשארנו בחיים

 

כבר המון המון שנים אני חיה חיי כושר ובריאות, אני אוהבת לרוץ ולשחות, לרכוב על אופניים ולגלוש על סאפ. אני חיה על ספורט ומזון בריאות. אני הרי כבר עובדת שנים על ייצור הגרנולה הכי בריאה שיש.

אבל בוקר אחד בשנת 2012 הרגשתי רע. כל כך רע, שהייתי צריכה לקחת את עצמי ואת דלקת הגרון שלי לבית החולים. ושם, במקם מדחום ואנטיביוטיקה, הכניסו אותי לסדרת בדיקות שהלכה והתארכה. וכך, בוקר שהיה אמור להתחיל באימונים לטריאתלון, הסתיים באבחון חד משמעי: "יש לך לוקמיה".

וביום אחד, ב-24 שעות של פורענות, הכל השתנה: החלפתי את מסלולי הריצה וההפצות ללקוחות בחדר הבידוד בתל השומר. המשמעות של יציאה מהבידוד הייתה גזר דין מוות. הקשר היחיד שלי עם העולם היה באמצעות מחשב וטלפון.

והגרנולה של מרב, מפעל חיי, עמדה גם היא על סף סגירה. הרי הכל עשיתי בעצמי: קלייה ואריזה, הזמנות ושליחויות. אם מרב לא נמצאת, איך בדיוק אפשר יהיה לייצר ולמכור את הגרנולה שלה?

אבל ממש כמו שהחיים הפנו לי עורף, כך הם גם האירו אלי את פניהם. קבוצת הריצה האהובה שלי התגלתה כקבוצה של מלאכים. לקח להם בדיוק יום אחד כדי להרים טלפון ולהודיע: "עד שתבריאי, אנחנו נתפעל את הגרנולה של מרב. מה צריך לעשות?"

וכך המפעל קיבל ממני הוראות בטלפון, עפרי היה מעמיס ופורק את הגרנולה אצל אמיר, שמשרד העו"ד שלו הפך למחסן גרנולה. הראל ואפרת ניהלו את ההזמנות והיו מקפיצים את חברי הקבוצה. "מי פנוי ברמת גן? ברמת השרון? בחיפה?" אפילו הלקוחות הבינו שיש בעיה, וריכזו את ההזמנות על בסיס חודשי במקום מדי שבוע. הכל כדי שהגרנולה של מרב תמשיך לעבוד.

אל הטריאתלון שאליו התאמנתי לא הגעתי באותה שנה, אבל קבוצה שלמה של משתתפות רצה עם חולצות ״מנצחות עם מרב״. היו ימים באותה תקופה שבהם הרגשתי שלא רק אני נלחמת בסרטן, שקהילה ספורטיבית שלמה מסייעת ודוחפת אותי אל קו הסיום שבו אתגבר על המחלה. הם הצליחו. החלמתי.

 

וכך נשארנו בחיים. גם אני וגם הגרנולה שלי.

הסיפור שלי

  • Grey Facebook Icon
  • Grey Instagram Icon